חבות מלון בתשלום פיצויי פיטורין נוכח "הסדרי סילוק"

השופטת נילי ארד

1.   משך למעלה משלושים שנה עבדו האחים מוסא חליל בסה (להלן: מוסה) ויוסף בסה (להלן: יוסף) בבית המלון של הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית (להלן: המלון). לאחר פיטוריהם הגישו תביעה לבית הדין האזורי בירושלים בגין תקופת עבודתם וסיומה. משנדחתה תביעתו של מוסה במלואה ומשהתקבלה תביעתו של יוסף בחלקה בלבד הוגשו הערעורים שלפנינו, אשר נדונו במאוחד, לפי החלטת רשמת בית דין זה מיום 14.12.2004.

הרקע

2.   מוסה עבד כמלצר במלון מאז ינואר 1959 ואחיו, יוסף, עבד כגנן במלון ממרץ 1960 ואילך. עד לשנת 1992 עבדו האחים ברציפות. ביוני 1992 נסגר המלון לרגל שיפוצים ונפתח מחדש ביום 1.9.1992. הצדדים נחלקו בשאלה האם התקופה בה היה המלון סגור לרגל שיפוצים קטעה את רצף עבודתם של האחים. על כל פנים, אין חולק על כך שעם פתיחתו המחודשת של המלון חזרו האחים לעבודתם והתמידו בה עד לפיטוריהם ביום 1.12.1995, על פי מכתב פיטורים שנשלח אליהם ביום 31.10.1995.

3.   כשנתיים וחצי לאחר פיטוריהם, בשנת 1998, הגישו יוסף ומוסה שתי תביעות לבית הדין האזורי כנגד המלון. בתביעותיהם, שנדונו במאוחד, דרשו תשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, גמול עבודה ביום המנוחה השבועי ובחגים ותשלום הפרשות סוציאליות. רכיב הפרשי השכר נזנח בשלב הסיכומים.

המלון מצידו כפר בתביעות, ובמיוחד טען כנגד התביעה לתשלום פיצויי פיטורים נוכח "הסדרי סילוק" שנחתמו בינו לבין האחים, לפיהם קיבלו סכומי כסף תמורת "ויתור מוחלט ומלא על כל טענה". לחלופין, טען המלון בסיכומיו, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לאחים "את הסכומים הנקובים בכתבי הסילוק בתוספת ריבית והפרשי הצמדה...". 

פסק דינו של בית הדין האזורי

4.   בית הדין האזורי (השופטת דיתה פרוז'ינין ונציגי ציבור מר גולדנברג ומר גרנות; עב 1670/98, עב 1671/98) דחה את תביעתו של מוסה על כל רכיביה, מן הטעם שלא הוכחה. זאת, לאחר שבמהלך הדיון נפטר מוסה, מבלי שהגיש קודם לכן תצהיר עדות ראשית ומבלי שהעיד בבית הדין. אף לא הוצג מסמך רפואי כלשהו המעיד על מצב רפואי שמנע בעד מוסה מלהגיש תצהיר או להעיד בבית הדין, עובר לפטירתו. לפי שקבע בית הדין, לא הובאה לפניו ראיה ממקור אחר לביסוס תביעתו של מוסה. בתצהירו של יוסף אחיו נמצאה התייחסות "קצרה וכללית" ביחס לתביעתו של מוסה, ובחקירתו בבית הדין לא ידע יוסף להשיב מה הייתה משכורתו של מוסה ומה היו שעות עבודתו.

בהעדר הוכחה נדחתה תביעתו של מוסה במלואה, בהתבסס על ההלכה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה".

5.   יוסף נפטר אף הוא טרם מתן פסק הדין בתביעתו. עם זאת, ונוכח מסכת הראיות שהוצגה בעניינו, קבע בית הדין האזורי כי יוסף עבד ברציפות משנת 1960 ועד לפיטוריו בשנת 1995, לרבות בתקופה בה היה המלון סגור לרגל שיפוצים במהלך שנת 1992.

באשר לרכיבי התביעה השונים סב עיקר הדיון על זכאותו של יוסף לפיצויי פיטורים, אשר לא שולמו לו בעת פיטוריו. לפי שהוברר חתם יוסף, במהלך  עבודתו, על שלושה כתבי סילוק, בהם אישר קבלת סכומי כסף מן המלון: בכתב הסילוק הראשון מיום 5.4.1989 סך של 22,411.20 ש"ח; בכתב הסילוק השני, מיום 10.7.1991, אישר קבלת סך של 4,912.80 עבור התקופה שבין 1.1.1987 ועד 31.12.1990; בכתב הסילוק השלישי, מיום 31.5.1992, שנחתם עובר לסגירת המלון לשיפוצים, קיבל יוסף 1,985 ש"ח עבור התקופה שבין 1.1.1991 ועד 31.5.1992. 

      טענתו של יוסף כנגד תוקפם של כתבי הסילוק נדחתה לאחר שבית הדין מצא את עדותו בנדון זה "מתחמקת, מגמתית ובלתי משכנעת". אשר לטענתו בדבר היותם של סכומים אלה בגדר הלוואה בלבד נמצא, כי אף לשיטתו הלוואות אלה לא הוחזרו מעולם.

      על כן קבע בית הדין, כי יוסף זכאי לפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו, החל משנת 1960 ועד לפיטוריו בסיום שנת 1995, ובסך הכל 64,365 ש"ח, סכום שהוא מכפלת שכרו האחרון בסך 1,839 ש"ח ב-420 חודשי עבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.1995.

עם זאת, קיבל בית הדין את טיעון המלון, תוך שנקבע כי "אין להתעלם מן העובדה שהתובע [יוסף] קיבל לבקשתו סכומי כסף נכבדים ע"ח פיצויי פיטורים, והיה מודע לכך שהתשלום משולם לו ע"ח כספים שלהם יהיה זכאי בעתיד, כפי שנכתב במפורש בכתבי הסילוק". בנסיבות אלה, קבע בית הדין, "יש לקזז את הסכומים שקיבל יוסף מפיצויי הפיטורים שלהם הוא זכאי, שאם לא כן יהיה בכך משום עשיית עושר ולא במשפט". על כן, הגיע בית הדין למסקנה לפיה מסכום הפיצויים יש לנכות את הסכומים ששולמו ליוסף, כעולה מכתבי הסילוק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם.  

בנוסף, חייב בית הדין את המלון לשלם לעזבונו של יוסף, אשר בא בנעליו לאחר פטירתו, דמי הבראה בסך 4,900 ש"ח, פדיון ימי חופשה בסך 3,960 ש"ח, החזר הוצאות נסיעה בסך 3,000 ש"ח, דמי חגים בסך 2,546 ש"ח, גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך 5,565 ש"ח וחלק המעביד בפנסיית יסוד בסך 5,958 ש"ח. על הסכומים הללו, כפי שפסק בית הדין, התווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.1995.

בפועל, ועל פי חישוב שערך המלון, החיוב בתשלום לפי פסק הדין ולאחר קיזוז ערכם הריאלי של הסכומים ששולמו ליוסף על פי כתבי הסילוק, עמד על סך   514 ש"ח בלבד.

הערעורים - דיון והכרעה

6.   ערעור עזבונו של מוסה הוסב כנגד דחיית תביעתו, כשעיקר טענתו הוא שראיות שהוצגו בפני בית הדין היו מספקות דיין לביסוס זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים ורכיבי התביעה האחרים.